אנדרטת ההנצחה לבנות שנרצחו באי השלום :
האתר ממוקם באזור נהריים, בכביש מספר 90 היוצא מצומת צמח דרומה לכוון בית שאן כאשר עוברים את קיבוץ אשדות יעקב מאוחד ובית אייל, נמצא שלט הכוונה לפניה ימינה  לדרך המובילה מזרחה לנהריים ולאי השלום.
כיום שנת 2020 הוחזר השטח לידי ירדן ואין יותר סיורים….
אי השלום ממוקם באחד הצמתים החשובים לזרימת המים מאגם הכנרת דרומה, הוא ממוקם באזור נהריים ליד קבוץ אשדוד יעקב ובחיבור בין הנהרות הירמוך והירדן.
בשנת 1997 פתח חייל ירדני באש על ילדים מבית הספר אמית בבית שמש ורצח שבעת  בנות  הכיתה שסיירה במקום, כארבעה ימים לאחר טו בשבט,הנושא נגע לליבה של אורנה שמעוני והיא הקימה גל עד לזכרם בעזרתה של הקרן הקיימת.
הגלעד כולל אנדרטה ומצבות אשר עליהם חרוטים שמות הנרצחים בתוך גבעת הפרחים שנקטפו,  מסלולי ההליכה עובר בין ערוגות פרחים ,לכוון  שבעת  התלוליות אשר כל אחת קרויה בשמה של נערה שנרצחה, כאשר הדימוי הראשוני של האנדרטה היא של עץ שרוף , באתר נטעו עצים והוא מטופח ושמור.
הילדות נורו ונהרגו בגבעת אי השלום והאנדרטה הוצבה ביחד עם מצפור לכוון אי השלום בחלק המערבי צפוני של מסלול הגשרים הנמצא בשטח ירדני ובחכירה ישראלית ל  75 שנה.
בכל שנה נערך טקס ממלכתי של נטיעות בתחומי האתר בהשתתפות אישיות ממלכתית בטו בשבט ,כמו כן מתקיימת בכל שנה צעדה לזכרם של הבנות שנרצחו, בקרבת מקום בקבוץ אשדות מאוחד ממוקם בית הפעילות הימית באולמות ספורט ובריכות לפעילות משותפת לנכים ולאנשים בריאים לזכרו של בנה של אורנה שיזמה והקימה את אנדרטת הזיכרון לבנות והקימה את המפעל לזכרו של בנה שמת שמונה חודשים לאחר סיום האנדרטה במלחמת לבנון.

לפני 22 שנה נרצחו באי השלום בנהריים שבע בנות, תלמידות שכבת ח' מבית הספר אמי"ת ע"ש פירסט מבית שמש, שהיו בסיור במקום. חמש בנות נוספות ואחת המורות נפצעו. במקום הוקם יער הבנות, אתר הנצחה לשבע הבנות, ומדי שנה בט"ו בשבט נערך במקום טקס לזכרן.

"מדי שנה אנו עולים לכאן דווקא בט"ו בשבט, חגם של העצים והטבע, כדי לנטוע חיים במקום שבו נגדעו חיים", אמר בטקס נשיא המדינה ראובן ריבלין." אתן, המשפחות, מקפידות לקיים כאן 22 שנים של נטיעות. באי שהוכתם בדם צומח יער קטן של אהבה, געגועים ויופי", הוסיף.

האירוע, שנערך ב-21.1.2019, החל בצעדת השבע, שהיא צעדה לאתר ההנצחה בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. בצעדה השתתפו משפחות הנרצחות ועשרות תלמידי בתי הספר מבית שמש ומאזור הצפון. לאחר מכן נערך הטקס המרכזי באתר ההנצחה לזכרן במתחם "גבעת הפרחים שנקטפו". בטקס השתתפו נשיא המדינה, יו"ר קק"ל, ראשת העיר בית שמש, נציגי ממלכת ירדן וקהל גדול. אחרי הטקס התקיימו נטיעות.

"אני מודה לאורנה שמעוני, שיצרה את גבעת הפרחים שנקטפו ושומרת עליה באהבה ובמסירות. אין נחמה על ילדה שנרצחה באכזריות על ידי רוצח", אמר הנשיא ריבלין בפנותו אל אורנה שמעוני מקיבוץ אשדות יעקב שבנה אייל נהרג בלבנון, והיא, בסיוע קק"ל, הקימה את אתר ההנצחה לשבע הבנות.

"טבח הילדות מצטרף לשורה ארוכה של מעשי איבה וטרור, שמלווים את עם ישראל משחר ההיסטוריה" אמר יו"ר קק"ל דני עטר. "לדאבוננו, הם לא חדלו גם היום, אבל בין פיגועים מחרידים ומלחמות כבדות, ישראל רק עולה וצומחת. במקום הזה, באדמה שנספגה בדם ילדותינו, הקימה קק"ל את יער הבנות. בט"ו בשבט, כשהארץ שוב פורחת, ושוב נשמעים קולות צחוק ושמחת נעורים באי השלום, אנחנו מבקשים לחזק את המשפחות שאיבדו את היקר מכל. מי ייתן שנהיה ראויים לקורבנכם, ושנממש ככל שניתן את חלומותיכם".

ראשת העיר בית שמש ד"ר עליזה בלוך, הוסיפה: "במקום הזה, שהפך לאי המוות, עלינו לחשוב יחד כיצד ממשיכים ומנצחים את החיים. אני מבקשת באי השלום את השותפות לבנות את החלום הישראלי דרך העיר בית שמש. לבנות חברה מכבדת, שרואה בשוני הזדמנות לרקום חלום חדש וגדול. בידינו להחליט אם אנו רואים בשוני בחברה הישראלית פסיפס גדול או ים של פירודים. אני רואה בו פסיפס יפה. ביום הזה אני מרכינה ראש לזכר הבנות שנרצחו וביום הזה אני גם מרימה ראש אל עבר עתיד שיכבד את זכרן. עתיד של אמת, אחדות ושלום".

הטבח בנהריים היה פיגוע שביצע חייל ירדני ב13 במרץ 1997, באי השלום בנהריים, במהלכו רצח שבע נערות ישראליות ופצע שש אחרות.

הטיול והטבח :

תלמידות כיתה ז' ביקרו באי השלום ביום רביעי, ג' אדר ב', 12 במרץ, והביקור עבר בשלום. תלמידות כיתות ח' הגיעו לביקור באי למחרת, יום חמישי, ד' אדר ב', 13 במרץ.^[5] אל התלמידות נלוו שני מורים (שהיו גם מאבטחי הטיול) ושתי מורות, וכן מדריך מטעם חצר גשר הישנה. במעבר הגבול הפקידו המורים את נשקיהם, שכן אסור היה לישראלים להיכנס חמושים אל השטח הירדני. לאחר בדיקה אישרו הירדנים את כניסת האוטובוס לשטח אי השלום, והתלמידות ירדו מן האוטובוס כאשר למשרד החינוך, התרבות והספורט לא הייתה הנחיה ברורה באשר לכניסת תלמידים לאי השלום, ולא ניתנו אישורים ביטחוניים לטיולים באזור זה. קצין הביטחון של החברה להגנת הטבע הנחה את בתי ספר שדה של החברה שלא לקיים טיולים עם תלמידי בתי ספר וחניכי תנועות נוער בנהריים. מאידך, פרסומים שונים של אישים במשרד ושל גופים הקשורים אליו עודדו ביקור באתר. על פי רישומי משטרת ישראל, שהייתה אחראית על מעבר הגבול, בשנת 1996 בקרו באתר כ-100,000 ישראלים, ובהם עשרות אלפי תלמידים.

התלמידות שנפגעו בטבח היו תלמידות בית הספר המקיף הדתי אמי"ת ע"ש פירסט, בבית שמש. הן השתתפו בטיול השנתי של בית הספר, שהיה משותף לשכבות ז' וח'. הבנים בשתי שכבות אלו יצאו לטיול חודש לפניהן (בפברואר 1997), ובחודש מרץ הגיע תורן של הבנות. מסלולי הטיולים לבנים ולבנות היו זהים: הר הגלבוע, הר ארבל, ואתרים בבקעת הירדן. במהלך הטיול השנתי של כיתות הבנים מנע מזג האוויר את הירידה בהר הארבל, והוחלט שהתלמידים יבקרו במקום זאת בחצר גשר הישנה ובאי השלום. הטיול של התלמידים עלה יפה, ובעקבות שביעות הרצון הוחלט שגם הבנות תבקרנה באתרים אלה.

הטיול השנתי של הבנות התקיים בימים שלישי - חמישי, ב' - ד' באדר ב' תשנ"ז, 11 - 13 במרץ 1997. התלמידות טיילו בשני מסלולים מקבילים, באחד מהם כיתות ז' ובמסלול השני כיתות הגיע לרחבת התצפית, שפנתה מזרחה. מול הרחבה עמד מגדל שמירה, שהיה מאויש בחיילים ירדניים. בנוסף לתלמידות היו במקום גם זוג מטיילים ישראלים נוסף, ומדריך שליווה אותם.

עם תחילת ההסבר נשמע צרור יריות, שהסתבר מאוחר יותר שנורה על ידי אחד החיילים הירדניים בשם אחמד מוסא דקמסה. החייל ירה במשך כמה דקות על התלמידות, עד שהירי הופסק, כנראה בשל תקלה בנשקו. לדברי התלמידות והמורים שאר החיילים הירדניים לא ניסו להפסיק את הירי ואף היו אדישים למתרחש. המורים ניסו להוריד את הבנות מן הגבעה שעליה הייתה התצפית, העלו את כל התלמידות שלא נפגעו לאוטובוס, ועמן העלו גם שתי פצועות וכן את זוג הישראלים שהיה במקום. בגבעה נותרו תלמידות שנהרגו וכמה פצועות נוספות. האוטובוס נסע ויצא משטח אי השלום, ובמקביל השתלטו חיילים ירדניים על אזור התצפית, ומנעו גישה לתלמידות שנותרו בו. כוחות חילוץ והצלה ישראליים שביקשו להיכנס לאיזרו הטבח עוכבו במעבר הגבול על ידי הירדנים, ורק לאחר כ-40 דקות הורשו להיכנס. בזמן זה פינו הכוחות הירדניים את ההרוגות ואת אחת המורות שנפצעה לעיירה הקרובה, שונה. על פי העיתון הארץ, מאות ירדנים הגיעו לבית החולים וביקשו לתרום דם עבור הפצועות.^[7][8] בתיאום עם השלטונות הירדניים פינו מסוקים של צה"ל, ובהם לוחמי יחידת החילוץ והפינוי בהיטס את ההרוגות ואת הפצועה מירדן.

בפיגוע נרצחו, כאמור, 7 תלמידות: נטלי אלקלעי, שירי בדאייב, נירית כהן, קרן כהן, יעלא מאירי, עדי מלכה וסיון פתיחי. ארבע תלמידות נוספות, ומורה אחת, נפצעו.

לאחר הרצח :

עם לכידת החייל, הודיע הצבא הירדני שמדובר בחולה נפש. לאחר מספר ימים הודיע חוסיין, מלך ירדן שהוא מתנצל אישית, קטע ביקור בספרד והגיע לביקור בישראל, במהלכו ביקר בבתי הורי התלמידות בעת שישבו שבעה בבית שמש. בנוכחות כלי תקשורת הביע המלך התנצלות בשם ממלכת ירדן, כשהוא כורע על ברכיו.[11] כמו כן ביקר את הפצועות בבית החולים, והורה על מתן פיצוי כספי למשפחות הנפגעות. צעד יוצא דופן זה בסכסוך הערבי-ישראלי הרגיע את הרוחות ברחוב הישראלי, ושיפר במעט את היחסים בין המדינות. הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם, שבירדן משמעותו בדרך כלל 25 שנות מאסר עם עבודת פרך. עונש המוות הקיים בחוק הירדני לא הושת עליו, בנימוק שבריאותו הנפשית הייתה מעורערת בעת ביצוע המעשה. חוגים בירדן, המתנגדים להסכם השלום, יצאו להגנתו של הרוצח, בטיעונים שונים, וגינו את התנהלותו של המלך חוסיין.

בפברואר 2011 השתתף שר המשפטים הירדני, שכיהן בעבר כעורך דינו של דקמסה, בהפגנה שקראה לשחרורו, ואף כינה אותו "גיבור". ביוני 2011 טען דקמסה בריאיון עיתונאי כי לא ביצע כל פשע אלא מילא את חובתו הדתית והלאומית.

ב-12 במרץ 2017 שוחרר דקמסה מהכלא, לאחר 20 שנות מאסר.

משרד החינוך הקים וועדת בדיקה לבדיקת האירוע. בראש הוועדה עמד תת-אלוף במילואים יגאל פרסלר. הוועדה המליצה על שורה של צעדים משמעתיים כלפי אישים וגורמים שונים שהיו קשורים לאירוע, אך הדגישה ש"הליקויים בתפקודם של גורמים שהיו מעורבים בביצוע הטיול לא גרמו, לא במישרין ולא בעקיפין, לאסון הנורא" כמו כן המליצה הוועדה על שורה של שינויים ארגוניים בדרך ניהול ותיאום הטיולים.

הנצחה :

במקום הרצח הוקמה אנדרטה לזכר הבנות שנרצחו, ביוזמה וביצירת אורנה שמעוני, הבנויה משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.

אי השלום :

"אי השלום" נוצר באזור חיבורם של שני הנהרות הירדן והירמוך. הירמוך שמגיע ממזרח מתפתל ולבסוף פונה לצפון מערב עד שמתחבר לנהר הירדן שמתפתל כשמגמת פניו מצפון לדרום. שטח האדמה שנכלא בין הנהרות נקרא כיום "אי השלום" ובעבר "נהריים" שם הקים פנחס רוטנברג ("הזקן מנהריים") מפעל לייצור חשמל בכח המים שניצל את הפרש הגבהים בין הנהרות.

את רעיון הקמת תחנת הכח ההידרואלקטרית כאן הגה רוטנברג כבר ב-1919 כחלק מחזון של הקמת 13 תחנות הידרואלקטיות לאורך בקעת הירדן. מאז פעל להקמת המפעל שנחנך ב-1932 והיה מקור הספקת החשמל הראשי של ארץ-ישראל המנדטורית עד 1948. רוטנברג איגם את מי הירמוך ויצר אגם מוארך שבדרומו נפלו המים כ-28 מטר והניעו 3 טורבינות לייצור חשבל ומשם זרמו אל הירדן הנמוך יותר. לצורךהשליטה במפלס מי האגם ניבנו באזור מספר סכרים ותעלות (כולל סכר דגניה) שאיפשרו את הפעלת התחנה בכל ימות השנה. לצורך הקמת המפעל רכש רוטנברג כ-6000 דונם מהאמיר עבדאללה, כאשר 830 מהם מהווים את שטח חצי האי, שטח שנמצא בבעלות יהודית עד היום.  ב-1948 ניטשה התחנה והיישוב תל-אור שהוקם שם והתחנה וכל המבנים נעזבו. בנית התחנה ופיתוח האזור הם מופת של יצירתיות, תחכום הנדסי וחלוציות ציונית.

בהסכם השלום עם ירדן (אוקטובר 1994) נקבע שישראל תקבל זכות שימוש בשטח חצי-האי שנמצא בריבונות ירדנית לצרכי תיירות וחקלאות ושזכות שימוש זו תחודש בהסכמה הדדית בכל 25 שנים. כסמל להסכם השלום נקרא שם המקום "אי השלום". מועד החידוש הראשון יהיה בספטמבר 2019 ולאחרונה עלו בעיתונות צלילים צורמים באשר למימוש החידוש. באופטימיות זהירה ניתן לנחש שהזכיון יחודש בסופו של דבר.

נהריים הוא אתר היסטורי בבקעת הירדן, הנמצא בין ישראל לבין ממלכת ירדן, סמוך ליישוב אשדות יעקב איחוד. שם המקום נגזר מהיותו בנקודה שבה מתמזג נהר הירמוך עם נהר הירדן. במקום שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני נהרות (מכאן השם "נהריים") - נהר הירמוך ונהר הירדן. הירמוך מתחבר לנהר הירדן במסלול העובר ממזרח ומערב, כאשר נהר הירדן זורם מצפון מזרח לדרום מערב. מיד לאחר המיזוג מתעקל הירדן לדרום מזרח, וכך נוצרת מעין לשון יבשה, שכונתה לאחר הסכם השלום עם ירדן ב-1994 "אי השלום".

במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 פעל פנחס רוטנברג להקמת מפעל הידרואלקטרי לייצור חשמל באזור נהריים. המפעל הושלם ב-1932. במהלך מלחמת העצמאות כבש צבא עיראק את המקום, הרס את היישוב הסמוך שנבנה עבור עובדיו ובזז את המפעל. כ-45 שנים לאחר מכן, במשא ומתן לקראת חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, הוסכם שישראל תכיר בריבונות הירדנית על שטח נהריים, שנמצא בשטחה על פי הגבול המנדטורי, וירדן תכיר בקניין הישראלי בשטח, שנרכש על ידי חברה יהודית. בהתאם, הוסכם שתהיה גישה חופשית לישראלים לאזור זה, ללא צורך בדרכונים או אשרות.