סכר דגניה הוא סכר שנמצא בחלקה הדרומי של הכנרת, ומווסת את זרימת מי הכנרת דרומה לנהר הירדן ולים המלח. כשני ק"מ דרומית לסכר דגניה, הוקם סכר אלומות החוסם לחלוטין את זרימת מי הירדן הדרומי. חברת מקורות אחראית על תפעול הסכר ועל פתיחתו במקרה הצורך.

היסטוריה :

הסכר נבנה על ידי מייסדה של חברת החשמל ומנהלה הראשון פנחס רוטנברג בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20, כחוליה במערכת הסכרים של תחנת הכח ההידרואלקטרית בנהריים, ונועד לווסת את זרימת מי ים כנרת לפי כמות המים שנדרשה להפעלת תחנת הכוח. מערכת הסכרים והתעלות הוקמה כדי לאגור כמויות גדולות של מים שהיו נחוצות לייצור החשמל בכוח המים. לשם בנייתו של הסכר נחפרה תעלת הטיה מצפון לאפיק, על מנת לאפשר ביצוע העבודות בשטח יבש.

במסגרת העבודות להקמת הסכר הועמק אפיק הירדן ביציאה מהכנרת ממפלס של כ־211- עד מפלס 214.5-, על מנת להגדיל את כמות המים שניתנת לאגירה בכנרת לצורך תפעול תחנת נהריים.

לאחר השבתת תחנת הכח בנהריים ובנית המוביל הארצי שונה יעודו של הסכר, ומטרתו הוגדרה צמצום זרימת המים מהכנרת לנהר הירדן, כדי שהכנרת תמלא את ייעודה להיות מאגר המים של מדינת ישראל ומקור השאיבה העיקרי של המוביל הארצי. בסכר יש שני שערים לפתיחה וסגירה ושני שערים רזרביים המשמשים לצורכי טיפול. בשערים הותקנו רשתות המונעות מדגי הכנרת לצאת מגבול האגם.

תפעול :

בשנה גשומה במיוחד, כאשר מפלס הכנרת עולה ומתקרב לקו האדום העליון, נפתח הסכר על מנת להוריד את מפלס המים ולמנוע הצפות ביישובים השוכנים לחופי הכנרת. בשיא מגיעה הזרימה בסכר, כאשר הוא פתוח, לכ־150–170 מ"ק בשנייה, קצב שמשמעותו ירידה של עד שמונה סנטימטרים במפלס הכנרת במשך יממה אחת. כמות המים המשוחררת מהסכר קטנה משמעותית מהכמות האפשרית לכניסה לכנרת בעת אירועי גשם עזים בסביבתה, העומדת על כ־400 מ"ק לשנייה ומעלה. נתון זה מחייב את תפעול הסכר באופן מתוכנן מראש אם מפלס הכנרת קרוב לקו האדום העליון, על מנת למנוע עליית מפלס חריגה באירועי גשם עזים. זרימה חזקה מדי בירדן הדרומי (אליו זורמים נחלים נוספים, כדוגמת נהר הירמוך, נחל יבנאל, נחל תבור ונחל חרוד) עשויה לגרום לנזקים בעמק הירדן, ועל כן במידת האפשר נפתח הסכר באופן חלקי בלבד, ולא במלואו.

בעקבות כמויות המשקעים הרבים של חורף 1991–1992, נפתח הסכר ב־9 בפברואר 1992 וכרבע מיליארד קוב מים זרמו לירדן. גם בפברואר 1993 נפתח הסכר וכמות דומה של כרבע מיליארד קוב זרמו לירדן. לעומת זאת ב־9 בפברואר 1995 נפתח הסכר ל־10 ימים עד ה־19 בפברואר, אך מסתבר שהייתה זו פתיחה מוקדמת מדי והמפלס הגיע בסופו של חורף 1995 "רק" ל־209.0-, דהיינו 20 ס"מ מתחת לקו האדום העליון.

בשנת 2004 אמור היה הסכר להיפתח לאחר שנתיים ברוכות (2003 ו־2004), אך כתוצאה של תפעול מדוד ומאוזן של שאיבות מהאגם ובחינה יומיומית של מודלים לחיזוי משקעים וכניסת המים לאגם, הצליחו מתפעלי הכנרת למנוע את פתיחת הסכר ולאגור את המים באגם.

ב־24 במאי 2013 החלה הזרמה קבועה של מי כנרת דרך סכר דגניה (זו לא פתיחה מלאה של הסכר אלא העברה של מים דרך פתח קטן בסכר) ודרך סכר אלומות הנמצא כ־3 ק"מ דרומית לו במסגרת התכנית לשיקום הירדן הדרומי מהכנרת ועד לאזור שפך נחל בזק. בשלב ראשון הוזרמו 10 מיליון מ"ק בשנה, ובשלב השני, לאחר השלמת מתקן טיהור מי השפכים "ביתניה" ומערכת ההשבה (שעדיין לא הושלמה), יוזרמו כ־20 מיליון מ"ק.

לקראת סיום חורף 2019–2020 בישראל, מפלס הכנרת עלה בצורה משמעותית, וקירב את האגם לקו האדום העליון. המפלס עלה ב-2.37 מטרים מתחילת המערכת החורפית באמצע דצמבר, וב-1.27 מטרים בחודש ינואר לבדו, כשב-8 בינואר אף נרשם שיא, אז מפלס האגם עלה ב-23 ס"מ ביממה אחת בלבד. לקראת אמצע אפריל התקרבה הכנרת לקו האדום ונשקלה פתיחת הסכר.

סכר דגניה הוכרז כמבנה לשימור על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בשל היותו חלק מההיסטוריה של ארץ ישראל.